בס"ד
פעם, נמניתי בין אנשים שכאבם היה בלתי נסבל.
לא, זה לא היה פיזי, אלא נפשי, מנטלי.
היו בנינו חומות של כאב, שנינו סובלים.
היו בנינו חומות של אהבה, לא התחברנו מספיק...
היו בנינו רק חומות, חומות גבוהות.
חומות שמגינות, על גופינו, על נפשנו.
חומות שמגינות מאחרים...
פעם, אהבתי אותו שזה היה כמעט וטורדני.
לא, אני לא אודה יותר מלבד המילים הללו.
היו בנינו חומות, בלוקים גבוהים.
היו בנינו קרטונים, חוסמים את שדה הראייה.
הייתה בנינו רק חומה אחת, חומה שסגרה עליי.
חומה שהגנה עליי, על גופי ונפשי.
חומה שמגנה מפצעים שנפתחים, מצלקות כואבות.
פעם, הוא קם ועשה מעשה. אחז בידו האחת את,
בידו השנייה נחישותו, הורס את החומה,
הורס את מה שבנה...
החומות קרסו תחת רגליו, שברו אותו לרסיסים,
רק אני נשארתי במקום בו עמדתי,
ידעתי... ידעתי שזה לא בריא. הוא בנה לי חומות,
חומות מרגשות, חומות מכאב.
חומות בהן טמונות הסודות והלחישות בלילה,
חומות ששומרות בניהן אותנו, את מה שנותר.
חומות שמהדהדות בניהן את פעימות ליבנו,
הפועמים בקצב אחד, כלב אחד.
ידעתי... ידעתי שזו לא שברחה נפשו,
אלא הכאב שמחץ אותו, הכול הייתה רק אשליה בשבילי,
הוא בנה חומות מכאב והרס אותן,
ומה שנותר, רק אני ועצמי,
עם השברים...
;){kind=link}