עם השחר פקחתי את עיניי, שוב אני מתעורר/ת מחלום נוראי שכזה, הוא היה נוראי - אני יודע/ת, אני רק לא זוכר/ת מה היה שם. נשמתי לרווחה, כמה כיף לשוב למטה, עפ"י שרק שישית מנשמתנו בחזקת האלהים כשאנחנו ישנים. הרגשתי רגוע/ה.
ואז נזכרתי, יש בית ספר, לימודים.
היום לא עבר כזה גרוע, אני מודה, חוץ מהרגע הזה שהמורה תלתה 'ראי כיתה', היא טעתה בשם שלי. איך היא יכלה? מה כל כך בעייתי בכתיבת השם שלי? לא לימדו אותה לכתוב? איות? דקדוק? השם שלי לא כזה מסובך, Never was and never will be.
אז למה היא כתבה את השם הזה שאני כל כך מתעב/ת?
דילגתי על זה ושיניתי אותו בעזרת העט שלי, בסוף היום כמובן. ווידאתי שאני לבד, אני לא אוהב/ת להיות בחברת אנשים לרבות, הם לא מבינים אותי. תיקנתי אותו ואז שמעתי מישהי קוראת מאחורי, זאת הילדה שיושבת מאחורי, למעשה. היא חייכה לעברי ושאלה, "את/ה שונא/ת כשכותבים את השם שלך לא נכון?"
אני חושב/ת שבחיים לא ראיתי מישהו/י מחייכ/ת לעברי ככה. הלב שלי בער בבית החזה, היא הייתה ממש נחמדה אליי, חדשה בכיתה... ממה שהבנתי. הכרתי אותה כשעוד הייתה במב"ר ועכשיו היא איתי בכיתה והיא תמיד התייחסה אליי בכזו שמחה ואושר. אני תוהה, מה עשיתי לה שהיא מתנהגת ככה?
ועכשיו אני תוהה פעמיים, מוח מתמטי מדויק וארור, למה אני מתנהג/ת ככה? כאילו שאף פעם לא ניסו להתקרב אליי ואני רק הדפתי.
כאילו יש עליי שריון שנועד להגן והוא רק מרחיק, לבינתיים. אולי היא מנסה להתחבר אליי ואני לא מתייחס/ת, טיפש/ה.
אז לרגע הרגשתי אמיצ/ה וחייכתי לעברה גם, "כן" עניתי לה והיא רק המשיכה לחייך. "טוב ___, אני הולכת הביתה" היא החזירה (שמי מצונזר...) מצמצתי לאות קבלת התגובה שלה, לפעמים די לי במבט אחד ואני לא זקוק/ה למילים. לדעתי מילים הן חסך, סתם הבל הבלים שיוצאות מפיך בלי חשיבה בשנית.
אני חושב/ת שהיא קיבלה את המסר שלי, אולי היא בסדר אחרי הכול... וגם אני, שאזרתי אומץ שכזה שבחיים לא היה לי.
לאחר מכן, זה לא הסתיים לו שם באותה מקצה. ידיד שלי ניגש אליי וטפח על השכם שלי, מיד התנערתי מהתחושה, הרי אסור שאראה דבר אפילו בתוך עיניי. הם לא יודעים לזהות, ילדים טיפשים. אבל אני יודע/ת, אני יודע/ת מה אנשים מרגישים. רק מבט אחד זה מספק, אז ידעתי מיד למה הוא כאן ולמה הוא מתכוון.
"היא אוהבת אותך" הוא אמר וצחק, "מה את/ה הולכ/ת לעשות?" - לא. היא לא יכולה לאהוב אותי, זה לא הגיוני. אף אחד מעולם לא אהב אותי, אף אחד. וכשאני אומר/ת אף אחד, אני מתכוונ/ת לזה. אז מה פתאום היא... הילדה שאני לא מכיר/ה, אוהבת אותי? איך זה קרה? ואיך הוא יודע על זה?
הבטתי עוד מבט אחד חטוף ישירות לתוך עיניו, יכולתי לדעת שהוא כנה איתי, אני מכיר/ה אותו מאז ילדותינו. אני יודע/ת מתי הוא משקר ומתי לא. ובפעם הזו, הוא לא שיקר בכלל.... אפילו לא שקר אחד קטנטן.
אני מצטער/ת שהייתי אמיצ/ה.
;){kind=link}